מה עושים כשאף אחד לא מאמין בחלום שלך?

יש רגע כזה במסע היזמות והוא קורה לרוב בהתחלה – כשיש רעיון בראש, אולי אפילו ניצוץ בעיניים – אבל אז, כשמספרים עליו לסביבה ופתאום שומעים משפטים כמו:
"עזוב אותך, זה לא מציאותי."
"מה רע בעבודה מסודרת?"
"מי יקנה דבר כזה בכלל?"

התחושה הזאת מוכרת להמון יזמים בתחילת הדרך כשאין תמיכה מהסביבה, זה עלול לגרום לספקות להיכנס פנימה. פתאום עולה השאלה – אולי הם צודקים?

אבל חשוב להבין: כשאין תמיכה מהמשפחה או מהחברים, זה לא אומר שהרעיון לא טוב ,זה אומר שלפעמים קשה לאנשים לראות את מה שעדיין לא התממש. 
הם שופטים לפי הכלים שהם מכירים – קביעות, מסגרת, יציבות ולא לפי חזון שעדיין לא קיבל צורה.
הרבה יזמים מצליחים מספרים שדווקא כשהכי לא האמינו בהם, הם היו הכי נחושים להוכיח לעצמם שזה אפשרי.

יזמות היא דרך שבה נבנה שריר פנימי של אמונה עצמית.
 תמיכה חיצונית היא חשובה, אבל לא הכרחית כי לא תמיד אפשר לשנות את דעת הסביבה אבל תמיד אפשר לבחור לא לוותר.
 דווקא כשהתנאים לא אידיאליים, יש הזדמנות להתחשל, לגלות חוזקות פנימיות ולהפוך את ה”אין תמיכה” למניע.

אז מה עושים בפועל?

קודם כול – מתחילים מהקטן.
יוצרים התקדמות יומיומית, גם אם הסביבה לא מבינה עדיין לאן זה הולך.
מחפשים קהילה תומכת – אנשים שכבר צועדים בדרך דומה.
בונים שגרה שנותנת כוחות, כותבים את החזון ומזכירים לעצמנו למה בכלל התחיל המסע הזה.

ולפעמים, אחרי שההתקדמות נראית לעין – גם הספקנים הגדולים ביותר מתחילים לשאול שאלות אחרות. פתאום שומעים: "וואו, איך עשית את זה?",
אבל כדי להגיע לרגע הזה – צריך קודם להמשיך, גם כשהדרך בודדה.

יזמות לא מחפשת מחיאות כפיים. היא מתחילה בשקט, מבפנים ונבנית בצעדים עיקשים. אם יש חזון שמבעבע – כנראה שצריך לתת לו מקום, גם בלי תמיכה מלאה מהסביבה.

כי יזמות היא לא רק מקצוע – היא דרך חיים.
ולפעמים, הדרך הזו מתחילה בדיוק במקום שבו אף אחד לא מאמין – חוץ ממי שבחר ללכת בה.